עקורה. זה המצב המשפחתי החדש שלי. לא גרושה , לא נשואה , לא פרודה.
עקורה. עקורה ואשת נעדר. לזה אין מעמד במשרד הפנים.
ביום שבת אחד את קמה לאזעקות. מה זה אזעקות? אליהן כבר התרגלנו. רצים לממד וזה לא נגמר . עוד אחת ועוד אחת. ועוד אחת ועוד אחת. יש לנו רק 10 שניות. אבל למי איכפת ? העיקר שיש ממד שמגן עלינו. הממד חזק , ממש כמו שהאמנתי שבעלי איתן הוא חזק. ברור שכן, בדיוק כמו שמו, כל חייו הוא היה עסוק בהגנה , הגנה עלינו על המדינה, על היישוב…
יישוב… כבר אין ממש יישוב. הכל בתים הרוסים שרופים, ריח של דם עולה בכל מקום וריח עשן, מהקיבוץ הירוק והמוריק משמחת החיים גם העצים שרופים ועצובים עכשיו ומאז אותה שבת אכזרית 7.10.23.. העצים לא זזים לא נעים, כאילו הזמן ער שם מלכת. ולא רק שם. גם אצלי בגוף, בלב בנשמה. הכל מסביבי מתנהל כאילו רגיל , אבל שום דבר לא רגיל. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. אני חיה מתה . מתה מהלכת בין כל החיים פה.
כשפינו אותנו אני נזכרת שראינו בשולי הדרך מכוניות שרופות, חפצים שרופים , גופות, חפצים, היי אני מכירה את זה זה הרדיו של…. שולה. השכנה מהשביל שלפניי. היא כבר לא איתנו ורק הרדיו הישן לה עומד בשולי הדרך כמו בוכה ועזוב מאז שהלכה.
נוני שלי לקחה את הדובי הניצול שלה. ביקשתי ממנה לא להסתכל לצדדים. רק למטה על הרגליים. נונה עצמה עיניה חזק ולא עזבה את ידי. ככה אמא היא שאלה ? ככה ?
כן עניתי לה.חנוקה ונחנקת. ככה.
וידעתי ששום דבר לא בסדר. שום דבר לא יחזור להיות ככה לא אני לא הם לא הדובי ולא אבא.
אני מסתכלת רגע מסביבי טבעת ארוכה של חיילים שהוציאו אונו מבית הילדים המקום בו רוכזנו ושהינו שם יממה נוספת. יממה ועוד אחת של חרדה אינסופית. כל אחד מקפיץ אותי. כל זמזום כל רחש. ביום השני אני פשוט מתרסקת על המיטה לא מעייפות אלא מהתמוטטות.. מתעוררת בבהלה ב 4 לפנות בוקר. יש עוד כמה מתים מהלכים פה לידי, מחזיקים את הראש שלא יפול, לא מאמינים למה שקרה.
טבח. זה מה שהיה כאן. טבח באזרחים, ילדים, קשישים, אנשים. א.נשים. כלבים. חלק מאיתנו נראים כמו זומבי ממש וחלק עסוקים בלי סוף בפלאפון כותבים מתכתבים, נואשים, מחפשים, מחזיקים את התקווה . והנה התפרקות נוספת. מעניין המ ההודעה אמרה , מי זה מה קרה לו. כנרת אומרת לי בלחש לפעמים עדיף לקבל הודעה על אדם שהוא מת מאשר שיהיה חטוף.
ואני ?איזו תקווה אני צריכה להחזיק ?איך אני ממשיכה מכאן ? לאן ? עם מי ?
רק רצינו לגור ביישוב קהילתי .זה היה החלום שלנו כבר 5 שנים עד שהצלחנו להשיג אותו. לתת מרחב וחופש וביטחון לילדינו. 3. שלושה ילדים. עכשיו הם בלי אבא. זמנית. קבוע מי יודע ?
וכשהוא יחזור איך הוא יחזור? ומה איתי ? איך אני אחזור בכלל לחיים . ומי רוצה בכלל לחיות ככה. תהיי חזקה בשביל בילדים כולם אומרים לי. ואני , מי יהיה חזק בשבילי?
אני לא מבינה מאיפה מגיעים לי הכוחות האלה, אבל אני מגייסת אותם בכל הכח . בשביל הילדים. בשבילו. ואולי קצת גם בשבילי.
